הבלוג פרי מוחם הקודח של אנשי נטקראפט
על שימושיות, עיצוב, טכנולוגיה וכל הדברים המעניינים באמת

הכתבה הבאה היא למעשה שיחה קצרה על המוח שלנו. למה קצרה? כי הוא בדר”כ מעדיף שלא לעכל יותר מידי מידע. בשיחה נבין עד כמה ידע קוגנטיבי בסיסי יכול לעזור לנו לתכנן ממשק אופטימלי עבור המשתמשים בו. נבין גם מה קורה שם בקופסה הקטנה בין כתפיהם של משתמשי הקצה בזמן שהם נתקלים בממשק שלנו. לאחר שנבין ונדע לצפות התנהגויות משתמשים, נעבור מייד לתכל’ס – תכנון המסך בהתאמה להתנהגויות הצפויות הללו.

אז צפו להרבה מוח על קצה המזלג פלוס טיפים ממשיים לעיצוב מוכוון פסיכולוגיה קוגנטיבית.

אם הייתם קהל שלא מתעניין בכתבה הזו, סוגר אותה עכשיו וממשיך הלאה, רוב מה שקראתם עד כה היה נעלם ממוחכם אחרי 15 עד 30 שניות. בדיוק כמו רוב המידע במרחב הזכרון הקצר בו אנו נתקלים במהלך היום ואינו מעניין.

אלא אם כן נחליט להעביר את המידע הזה לזכרון לטווח הארוך באמצעים שונים; כמו שינון, שיוצר בעצם תבנית שהמוח יכיר וידע “לשלוף” אותה או חלק ממנה בשעת הצורך. המוח שלנו מעדיף לזהות תבניות מוכרות מאשר להזכר, לחשוב או להבין מה קורה פה, בממשק החדש הזה שעיצבתם ובו הוא נתקל ככל הנראה לראשונה. אלא שעם כל חוסר הנעימות הזה למוחנו המפונק, כשיש בכך צורך – משננים, כדי ללמוד משהו חדש לשליפה כתבנית מוכרת בעת הצורך.

לכן אנו משנננים חומר למבחן. אנו מכריחים את מוחנו לאחסן את המידע על המדפים בהם החומרים לא מתנדפים.

זו גם הסיבה לכך שבאפליקציה כמו פייסבוק, לדוגמא, כולנו נתאמץ ונלמד כל ממשק חדש שהם ייצרו עבורנו – כי צריך. זהו כלי שאנו משתמשים ועוד נשתמש בו הרבה, תכיפות הכניסה שלנו אליו היא גבוהה ובתכל’ס, אנחנו צריכים אותו. הוא הפך לכלי כמעט הכרחי עבור ה”איוורור המנטלי” שלנו, כפי שאני מכנה את אותן הצצות אל הרשת מדי פעם בזמן החיים עצמם.

לכן, עצם השימוש היומיומי בו, אנו למעשה מסכימים לשנן את הממשק שלו. לא בכדי אנו כועסים כל כך כשהם מחליטים לשנות ממשק. אבל הכעס הזה, לכמה זמן הוא נשאר בדיוק? הוא נעלם, בגלל הסיבה הפשוטה שנקראת, “מה לעשות, מתרגלים”. לעומת זאת, חשבו על אתר חדש שאתם מתכננים ולא מוכר עדיין לאף אחד – הסיכוי שמישהו ירצה ללמוד את הממשק שלו, נמוך פי כמה, ולכן כדאי פי כמה שהממשק יהיה יותר אינטואיטיבי, ופחות כרוך במאמץ קוגנטיבי, כמו למידה והיזכרות.

גם טריגר סביבתי או רגשי יכולים להוות טיזר לאחסון לטווח הארוך, כי אנו מתגרים ומתקשרים יותר לאלמנטים רגשיים.

זו הסיבה בעטיה לא נזכור כנראה סתם רשימת פריטים ארוכה. חוק מילר, הנובע ממחקר שנעשה ב 56 ע”י הפסיכולוג הקוגנטיבי ג’ורג’ א. מילר, אומר כי מוח אנושי ממוצע יכול “לעכל” בבת אחת 2 +- 7, משמעו בין 5 ל 9 פריטים בבת אחת.

הסיפור, הנראטיב, מקל מאד על מוחנו לזכור. אם, למשל, אתם רוצים לזכור רשימת מצרכים למכולת, תזכרו אותה טוב יותר אם תדמיינו למשל דרך מאד מוכרת לכם, כמו מהבית לעבודה. ועכשיו, בדמיונכם הציבו את המצרכים כסיפור מצחיק שקורה לכם בתחנות מוכרות בדרך הזו. כך, חלב, לחם, ביצים וכולי יהיו זכירים יותר, אם תחשבו איך אתם יוצאים מהבית לעבודה, וקרטון חלב ענק מברך אתכם לשלום ליד המעלית, ואז, ליד הרמזור הראשון צצה לה טחנת רוח שמוכרת לכם לחם וממש בתחנה הבאה, תרנגולת ענקית מטילה לכם על הראש ביצים, וכך הלאה. נשמע הזוי? כן, כן, הכי אמיתי. נסו.

ועכשיו לטיפ האפיוני 

זו הסיבה בעטיה מומלץ לחלק מידע בעמוד אתר או אפליקציה, לדוגמא, לפיסות קטנות יותר ל”עיכול” – איך? נתחיל מכך שנחשוף רק חלק מהמידע, זה החשוב ביותר למשתמשים. הרי לא כל המשתמשים צריכים את כל המידע. מי שירצה לדעת עוד, או משתמשים מתקדמים יותר, ילחצו על כפתור “עוד” כלשהו או יעברו עליו עם העכבר ושאר המידע ייחשף רק על פי בקשה זו.

בואו נציץ רגע בממשק החדש והמצויין של לוח השנה של גוגל. ממש עכשיו הם מאפשרים לחלק מהמשתמשים להתנסות בו. אנו רואים בסרטון שכשלוחצים לחיצה כפולה עם העכבר על יום כלשהו, נפתחת תיבת ברירת מחדל ליצירת ארוע חדש. שימו לב שניתן ליצור את הארוע עם מידע זה בלבד, זהו המידע השימושי ביותר, לדעת המאפיין. מי שירצה לעכל את המידע הנוסף ולבדוק אופציות נוספות ילחץ על ה More Options (המוצנע יותר, כי הוא בתיעדוף נמוך יותר בהיררכיית החשיבות למשתמש).

זו גם הסיבה שכדאי לבצע בעמוד מידע כלשהו, דוגמת טופס, סגמנטציה של אלמנטים הדומים זה לזה. כך, מוחו של המשתמש יוכל להגיב מהר יותר לחבילות קטנות, מאשר להבין מה קורה בצלחת הפסטה של המידע שמוגש לו בבת אחת.
הנה למשל, דוגמא מעמוד ההגדרות של גוגל (סליחה, סליחה, מובטחות דוגמאות ממקומות אחרים בהמשך) בו הגדרות דומות מחולקות לפי נושאים.

עניין זה מקבל משנה תוקף במובייל, בו המשתמש יעדיף לא מעט פעמים ללחוץ עוד לחיצות כדי לעבור בין התחנות השונות של המידע, על פני חסכון בלחיצות ועיכול כמות גדולה (ומרתיעה) של מידע.

ולכן, אם המוצר שלכם ממש קל לעיכול, אתם בהחלט רשאים להשוויץ בזה… באופן קל לעיכול. בלנדר, אתר ההלוואות החברתיות, עושה את זה מעולה:

בתהליכים, דוגמת תהליך צ’קאאוט באתר מסחרי, כדאי ורצוי גם שלא להסתמך על זכרונו הקצר של המשתמש ולעזור לו בציון התחנות שעליו לעבור, באילו מהן כבר ביקר ומה מכילה כל תחנה. איך? למשל ככה, כפי שאסוס מבצעים בתהליך התשלום על כל הבזבוזים שלכם בבלאק פריידי:

Better Recall Than Recognise, הוא אולי המשפט הפופולרי ביותר הנאמר בנושא – תכננו כך שמוחם של האנשים יזהה, לא לכזה שיצטרך להתאמץ ולזכור. הנה, כאן, באפליקציה ובכל מקום אחר, ראו שיטה מצויינת למיקום שמות השדות (Label) – ברגע שמקלידים על השדה, אין צורך לזכור, גם אם פתאום מישהו התקשר ואתה חוזר לאפליקציה רק לאחר מכן, מה צריך להקליד באותו שדה. הלייבל המוקטן עוזר למוח לזהות.

אגב, מוחנו יזכור טוב יותר את הפריטים הראשונים והאחרונים ברשימה. מה שאומר שאולי בתפריט כדאי להציב את האלמנטים החשובים בהתחלה ובסוף. בממש’ החדש של איביי, יתכן והפריט הראשון והאחרון פופולריים יותר ומחפשים אותם יותר ולכן הציבו אותם שם. אבל כדאי לשים לב שאת הסיילים דאגו למקם בסוף, גם מתוך בידול וגם כדי להקל עלינו את זכירת המיקום של אלו.

בחלוקה למנות הקטנות האלה, מוחו של המשתמש יירתע פחות מלעכל וללמוד מידע חדש, ולהפנים, למשל, טוב יותר, ממשק של אתר מסויים ולהתגבר כך על עקומת למידה. איך? כמו שעושים את זה למשל בלמונייד, האפליקציה המדוברת המגיעה אלינו בחסותו של דן אריאלי ומנסה לשווק לנו ביטוח וירטואלי בקלות. איך – ע”י אפלקיציה שמבטחת אותנו באמצעות בוט שהפך את התהליך המייגע לפיסות מידע קטנות אותן הוא מבקש בזה אחר זה.

רגע, אז על מה דיברנו? מי זוכר.

חוקר, מאפיין, נושם ומנהל מוצרים דיגיטליים, חוויית המשתמש שלהם ואפיונם מזה כ 15 שנה. כתב, ערך וניהל תוכן במגוון מיזמים ומגזינים, במהירה עבר לאפיין אותם ולנהל מחלקות מוצר ותוכן. בשנים האחרונות מרצה ומנהל תחום חוויית המשתמש במכללות שונות, ובעל סטודיו לייעוץ וליווי תהליכי מוצר, אפיון, עיצוב ופיתוח פרוייקטים מונחי חווית משתמש.

 



לכתוב תגובה

(חובה לפחות לרשום שם!!!)

(...אף אחד לא יראה את זה)

(תפרסם/י את עצמך! שידעו מאיפה את/ה!)