הבלוג פרי מוחם הקודח של אנשי נטקראפט
על שימושיות, עיצוב, טכנולוגיה וכל הדברים המעניינים באמת

באינטרנט אנחנו משוחחים, קונים דברים, מכירים חברים חדשים ולחלקנו זה אף מקום עבודה אבל איך הכל התחיל? ומי היו האנשים שבזכותם אנו מבלים כל כך הרבה שעות מול המסך?
זהו תקציר תולדות האינטרנט ואיך הפך מרעיון לרשת חיה ונושמת:

הסיפור מתחיל בבחור אמריקאי בשם ואנבר בוש. בוש נולד בצ’לסי וסיים בהצטיינות את אוניברסיטת טאפטס ב1890. האיש שהיה טוב במספרים וחובב מכשירים המציא ב1913 מכשיר מדידת שטחים לא ישרים שזיכה אותו בהכרה עולמית. בוש הצטרף לפקולטה להנדסה של MIT, שם בשנת 1913 המציא מכשיר מסורבל בשם “מנתח דיפרנציאלי” שהיה מחשב מכני שנועד למצוא פתרון למשוואת דיפרנציאליות. המצאת המכשיר קיבעה את מעמדו של בוש כמהנדס גאון. במהלך מלחמת העולם השניה השתמש הצבא האמריקאי במנתח הדיפרנציאלי לחישוב מסלולם של טילים.
ביולי 1945 פרסם בוש מאמר בירחון “אטלנטיק” תחת הכותרת “כמו שאנחנו אולי חושבים“. במאמר טען בוש כי הבעיה הגדולה ביותר שניצבת בפני עולם המדע היא עודף מידע ואי היכולת לארגן אותו ולהשתמש בו בצורה יעילה. במאמר אף הציע פתרון – המיקרופילם והשפופרת הקתודית.
שילוב של אותם מכשירים יתן למעשה מחשב ומסך (פרימיטיביים) אותו כינה בוש MEMEX. “החומרים בממקס יקוטלגו על פי הכותרת והנושא אך המשתמשים יוכלו לעבור ממסך אחד למשנהו באמצעות נתיבים. בכל פעם שחוקר יצור מסמך חדש הוא יוכל לקשר אותו לנושא קיים”. בוש טען כי צורה זאת מחקה לחלוטין את הפעולות האסוציטיביות של המוח האנושי. הMEMEX של בוש מעולם לא נבנה אך אותו רעיון היה הניצוץ הראשוני בתהליך ליצירת רשת האינטרנט.

טד נלסון, מהנדס ניו יורקי, הבין כי המחשבים הדיגיטליים סיפקו את האמצעים להגשמת חלומו של בוש. בעיני רוחו ראה נלסון כיצד כל הידע הקיים בעולם נאגר בבסיס מידע עצום ממדים שם יהיה זמין לכל מי שיודע להפעיל מחשב. המידע עצמו יוצג באופן ש-לו קרא נלסון HYPERTEXT ומשתמשי המחשב יוכלו לדלג בין קבצי הHYPERTEXT. נלסון כינה את הפרויקט השאפתני שלו Xanadu וגם הוא מעולם לא הוצא לפועל.

דאגלס אנגלבארט, חוקר מסטנפורד שקרא את מאמרו של בוש, הציג את תוכנת הhypertext הראשונה שפעלה, אותה כינה “מערכת האון ליין” (the online system) תוכנה זו אפשרה למשתמשים לדפדף בין חלונות טקסט רבים באמצעות שימוש בקוביית עץ שהורכבה על כדור – אבטיפוס של העכבר. אנגלבארט הקדים את זמנו, שכן בתקופתו המחשבים היו איטיים, קשים לתכנות ויקרים. היה קשה לתקשר איתם ולהם היה קשה לתקשר עם המשתמשים, שהיו בדרך כלל חבורה של “יורמים” שהשתמשו במחשבים בפקולטות למדע. קונספט הרשת לא יכול היה להמשיך להתפתח ללא המצאת המחשב האישי, שתפרוץ את הגבולות שבין מומחי המחשבים ובין שאר האוכלוסיה.
במקביל, בסוף שנות ה60 החליטה “הסוכנות לפרויקטים במחקר מתקדם” (ARPA) גוף כפוף לפנטגון, לבנות רשת מחשבים שתחבר מספר פקולטות אוניברסיטאיות שעסקו במחקרים עבור משרד ההגנה האמריקאי. “בולט בראנק ונימן” חברה טכנולוגית עם קשרים טובים זכתה במכרז לבניית הרשת החדשה, חברת Honeywell סיפקה את החומרה וחברת הטלפונים AT&T סיפקה את החוטים.

רשת ARPANET הפכה מקוונת. מדען מאוניברסיטת קליפורניה ניסה לשלוח הודעה לחברו במכון המחקר בסטנפורד וכתגובה המערכת כולה קרסה. התקרית, מצחיקה ומאכזבת, לא הפסיקה את הפרויקט וכבר חודשים ספורים מאוחר יותר ARPANET כבר העבירה מסרים בין UCLA, סטנפורד, אוניברסיטת קליפורניה ואוניברסית יוטה. בהמשך התרחבה הרשת וכללה אוניברסיטאות רבות ברחבי ארצות הברית.

טד הוף,מהנדס בחברת Intel, המציא את המיקרופרוססור – המעבד הזעיר. היו בו 2,300 טרנזיסטורים ו1,024 ביט של זכרון. פרימיטיבית ככל שהיתה, המצאתו היתה פריצת דרך ליצירת המחשב האישי.

הARPANET היה צעד חשוב קדימה, אבל עדיין היה קשה למחשבים לתקשר ביניהם. הם דיברו בשפות שונות לעיתים בו זמנית. ווינסטון סרף (MIT) ורוברט קאהן (ARPA) החליטו לטפל בבעיה באמצעות כתיבת פרוטוקול חדש המגדיר כללי שיחה ברשת. “פרוטוקול האינטרנט” (IP) ו- “פרוטוקול בקרת תעבורה” (TCP) איפשרו לARPANET להתפתח ולהפוך לאינטרנט.
השינוי לא היה מיידי אך דברים רבים קרו מאז. ריי טומלינסון, מדען מחשבים בוגר MIT, תיכנן את תוכנת הדואר האלקטרונית הראשונה. הוא השתמש בסמל @ כדי להפריד בין שם השולח לכתובת הרשת שלו. יצירת הדואל הביאה להתפתחות הקהילות הראשונות באינטרנט שרובם המכריע היה קשור לנושאי מדע בדיוני.

אד רוברטס, מייסד חברת MITS לייצור מחשבונים, הכניס מיקרוצ’יפ לתוך קופסה על מסך וקרא להמצאתו Altair על שם הדמות המפורסמת ממלחמת הכוכבים.

שני תלמידי תיכון כושלים מקליפורניה – סטיב ג’ובס וסטיב ווזניאק השתמשו באלטאיר כבסיס ליצירת Apple1 המיקרו מחשב הראשון שהצליח כלכלית.

שני סטודנטים שנפלטו מהארוורד, ביל גייטס ופול אלן, כתבו תוכנה עבור האלטאיר והקימו חברה לשיווק התוכנה. לחברה הם קראו Microsoft. ארבע שנים מאוחר יותר מכרו גייטס ואלן גרסה של התוכנה שלהם לחברת IBM שהשתמשה בהם ליצירת קו מוצרים חדש – המחשב האישי (PC) .
במקביל, מדענים שעבדו במחקר המחקר בפאלו אלטו של חברת Xerox פיתחו ממשק גרפי למשתמשים עבור האפל ואף גרסה מסחרית של העכבר של אנגלבארט.

APRANET פוצלה לשתיים. חצי הוקצה לצבא (MILNET) והחצי השני למדענים ולמחקר, נשאר בשמו המקורי.

אישר הקונגרס האמריקאי את הקמתה של NSFNET, רשת תקשורת חדשה ומהירה יותר שהיתה לעתיד עמוד השדרה של האינטרנט. על פי הערכות בשלב זה האינטרנט כלל לבדו יותר מ-800 רשתות ויותר מ-150 אלף משתמשים רשומים. יחד עם זאת ההתחברות לאינטרנט באותה התקופה היתה מבצע מסובך ושמור למומחים בלבד.

טים ברנרס-לי, מהנדס תוכנה שהתרשם מאוד מממאמריו של ואנבאר בוש, כתב תוכנה לה קרא World Wide Web. או בקיצור WWW. התוכנית היתה פשוטה לכאורה (וזה היה כוחה העיקרי) מערכת הWWW תשב מעל הרשת הקיימת ותשתמש בפרוטוקולי התקשורת וטכנולוגית חילופי החבילות שלה, בנוסף לשימוש במחשבים קיימים ובקווי טלפון. המערכת תכלול שלושה מרכיבים בלבד: שפת מחשב ליצירת קצבי היפרטקסט – Hypertext Markup Language או בקיצור HTML, פרוטוקול להעברת קבצים – HTTP וקוד כתובת ייחודי שיצורף לכל קובץ שנקרא Universal Resource Identifier. המילה identifier הוחלפה מאוחר יותר במילה locator ומכאן ראשי התיבות URL.
ברנרס יצר לאחר מכן את האתר הראשון www.info.cern.ch אשר הכיל את תאוריי הכללים שלו. בעזרתם של חברים תיכנן ברנרס גם דפדפן פשוט שאפשר למשתמשים לערוך ולקרוא קבצים.

הפרוטוקול “גופר” מגיח לראשונה. מעשה ידיו של מארק מק’היל וקומץ סטודנטים  מאוניברסיטת מינסוטה. גופר איתר קבצים באמצעות מערכת תפריטים וקיבץ אותם על פי שורה של נושאים קרובים. בתחילת 1993 גופר היה נפוץ כל כך עד שאוניברסיטת מיניסוטה החליטה לגבות תשלום שנתי על שימוש בו מכל משתמש שלא היה איש אקדמיה. גופר נעלם מן העולם.

גורל דומה לגורלו של גופר היה יכול לקרות גם לרשת העולמית עצמה. חברת CERN היתה בעלת הזכויות לקניין הרוחני שבתוכנה של ברנרס-לי, ולא היה ברור כלל מה היא עומדת לעשות איתן. באפריל 1993 הודיעה CERN שמעתה יכול כל אדם בכל מקום בעולם להשתמש בפרוטוקולי ה-WWW מבלי לשלם תמלוגים או להיות כפופים למגבלות חוקיות כלשהן. האינטרנט נולד.

שלוש שנים לאחר מכן הופיע פרוטוקול הHTTP וכך נולד בעצם האינטרנט כפי שאנו מכירים אותו כיום.

עזרה בכתיבת הפוסט: Wikipedia והספר המעולה של ג’ון קסידיDot.Con



13 תגובות לפוסט ”ההיסטוריה המלאה של האינטרנט“

  1. יופי של פוסט. הערה קטנה – למעשה URI -Universal Resource Identifier – אינו כתובת יחודית של קובץ, אלא מזהה (או שם) של משאב.

    המילה Identifier לא הוחלפה במילה Locator.

    URL הוא סוג של URI. מה שמיחד את ה URL זה שהוא כולל גם את אמצעי הגישה למשאב.

    בד”כ בתקשורת שאינה טכנית נוהגים לומר URL ובעצם להתייחס למשאבים שזמינים דרך אמצעי גישה אחד ויחד – HTTP. אבל מי שצריך לקרוא ולהשתמש בהגדרות הטכניות צריך לדעת את ההבדלים בין URI, URL, URN על סוגיהם השונים.

    ואם כבר אני עוסק בקוצו של יוד – נראה לי חשוב להזכיר את CP/M, שהיחה מקור ההשראה ל MS-DOS. עוד מידע ב http://en.wikipedia.org/wiki/CP/M#MS-DOS_takes_over

  2. מעניין, יפה ומושקע. תודה

  3. בלוג נהדר

    תענוג לקרוא

    תודה לליאור …

    :-)

    מאת ניצן תל אביב
  4. רק ניטפוק ממש קטן צריך להיות xerox ולא zerox

    כנ”ל הלינק http://en.wikipedia.org/wiki/Xerox

  5. תודה טל,
    הטעות תוקנה.

    מאת ליאור יאיר
  6. פוסט יפה..,אך הייתי מצפה ממכם לכתוב את הפוסט הזה באמצעות הכלי הזה:

    http://www.dipity.com/

  7. אהלן
    הביקור של ג’ובס בפאלו אלטו הוא כבר מיתולוגי. זירוקס לא פיתחו לו כלום – הם אירחו אותו במעבדת המחקר, העיניים שלו ראו הכל והוא פיתח את הממשק הגרפי על בסיס מה שראה שם – ושיפר אותו. זה קטע מיתולוגי שהפך להיות ממש חצוף כשאפל טענה שמיקרוסופט מעתיקה ממנה את קונספט החלונות. זה היה כמובן נכון – אבל זה ממש לא היה המצאה של אפל.
    לגבי גופר – דפדפן? הלו? זהו הפרוטוקול ששימש לפני הדפדפנים כדי לחפש קבצים הנמצאים על שרתים באינטרנט.

  8. כיף לקרוא!

    אפשר להפיץ אותו (עם ייחוס לנטקראפט)?

  9. בוודא שאפשר ירדן

    מאת ליאור יאיר
  10. הפוסט עודכן עם מידע יותר מדיוק לגבי “גופר”. תודה גדי על ההערה.

    מאת אביעד טובלי
  11. ב’ואנה אחלה בלוג… כיף לקרוא!…

    תודה רבה ליאור…

    בברכה,

  12. כתבה מאוד מעניינת. עכשיו אני יודע.

  13. איזה פוסט מגניב!!!

    נהניתי לקרוא :)

לכתוב תגובה

(חובה לפחות לרשום שם!!!)

(...אף אחד לא יראה את זה)

(תפרסם/י את עצמך! שידעו מאיפה את/ה!)