בינואר 2010 סטיב ג'ובס הכריז על השקת מחשב הלוח של אפל. ההכרזה הגיעה לאחר כמה שנים שבהן התעשיה הייתה מלאת שמועות ותיאוריות על השקת הטאבלט של אפל, שהתגברו והתגברו לקראת ההכרזה. אפשר להגיד בבטחה שמעטים מאוד היו מופתעים מהעניין, אבל כמובן שזה לא פגע בהתלהבות, אלא רק הגביר אותה. עם זאת, אחת התגובות הכי נפוצות להשקת האייפאד הייתה: "וואו, זה אייפון ממש גדול!" (והחלק השני היה בדרך כלל "אהמם… אני חייב אחד כזה!"). היו כאלה שהרחיקו לכת ופירסמו תמונות חושפניות של קרבי האייפאד:
ואכן, יש הרבה קווי דימיון בין שני המכשירים. הם נגזרים בעיקר מאמצעי הקלט המשותף (מסך מגע ללא מקלדת פיזית) וממערכת ההפעלה המשותפת (iOS). גם בצד השני של התעשייה, במחשבי לוח מבוססי אנדרואיד, המצב מאוד דומה, וישנה נטייה להתייחס לטאבלטים שרצים על אנדרואיד כאל סמארטפונים מגודלים.
אבל כדאי לזכור שרגע חשיפת המכשיר החדש נראה כך:
האייפאד ממוקם בין האייפון למאקבוק, ולא בכדי. מדובר בהצהרת כוונות שבאה למתג את המוצר החדש ולהעביר את המסר שהוא לא נועד רק להריץ אנגרי בירדז על מסך גדול יותר, אלא מדובר בכלי עבודה, ובדיוק כפי שהוא יידע לקבל אפליקציות שמקורן באייפון, הוא יתמוך גם במשימות שאנחנו רגילים לבצע על המחשב הנייד או השולחני. לאמירה הזאת יש גם היבטי חומרה וכוח מחשוב, אבל מטבע הדברים אנחנו רוצים להתייחס כאן להיבטי אפיון. האייפאד הוא מחשב הלוח הנפוץ והמפורסם ביותר בעולם כרגע, ולכן נדבר עליו הרבה, אבל כל מה שנגיד תופס גם למחשבי לוח (טאבלטים) אחרים, ולהבדלים שלהם לעומת הסמארטפונים.
מה נשתנה
כל היכולות החדשות מתבססות על שלושה הבדלי הטאבלטים מהסמארטפונים, ששלושתם נובעים מההגדלה הפיזית של המכשיר:
1. מסך גדול יותר
2. מקלדת וירטואלית גדולה יותר
3. עבודה אפקטיבית עם שתי הידיים.
שלושת הדברים האלה מאפשרים לנו לעשות בנוחות משהו שהיה מאוד לא נוח בסמארטפונים. הסמארפטון מאפשר לנו לצפות בדברים בצורה נוחה, או לפחות מתקבלת על הדעת. אבל רק הטאבלט איפשר לנו לערוך וליצור דברים ביעילות.
בואו נראה מה זה אומר בפועל.
Master-Detail
Master-Detail זו אחת מהתצוגות ההפוצות ביותר בתוכנה באופן כללי, ופירושה הוא שיש רשימת פריטים, והפריט הנבחר מוצג לצידה, באותו המסך. בסמארטפונים אין לנו מקום לזה, ותמיד היינו רואים את רשימת המיילים למשל, ואז צוללים לתוך מייל ספציפי, והרשימה עצמה הייתה נעלמת. הטאבלטים מאפשרים לנו לשלב את הכלי החיוני הזה באפליקציות שלנו:
עריכה
זה שיש לנו יותר שטח מסך, עוד לא אומר שאנחנו צריכים לשפוך לשם את כל הפקדים שאנחנו חושפים למשתמש על המחשב השולחני. שטח המסך שלנו הוא עדיין מצומצם למדי, ולכן כדאי להתאים את התצוגה למטלות המשתמש – למשל להסתיר את פקדי העריכה כשהוא נמצא במצב צפייה, ולחשוף אותם רק כשהוא עובר למצב עריכה. וגם אז, לא נחשוף לו דברים שהוא לא זקוק להם, אלא נשתמש בשני עקרונות אפיון מועילים – עריכה במקום (edit in place) ופעולות תלויות הקשר. כלומר: אפשרויות העריכה של כל פריט יוצגו בצמוד אליו ולא באיזה דיאלוג נפרד בצד, והפקדים שנציג שם יהיו רלוונטיים למטלה ולפריט הבחור.
החסרון של המסך הגדול
בממשק, כמו בחיים, יש מעט מאוד דברים שטובים בצורה אבסולוטית ואין להם חסרונות. המסך המוגדל זה דבר נהדר, אבל כמאפיינים, אנחנו משלמים עליו מחיר: למשתמש יש יותר מקום להתפזר וללכת לאיבוד. באייפון היינו שמים את הטאבים שבקצה התחתון של המסך, והיינו יכולים לבנות על זה שהם תמיד נמצאים מול עיני המשתמש, פשוט כי המסך קטן ואין לאן לברוח מהם. באייפאד, 99% אחוז מהזמן עיני המשתמש יהיו מופנות למעלה מהטאבים, ומידת הבולטות שלהם תקטן בהתאם. אנחנו צריכים למצוא דרכים חלופיות להציף פוקנציונאליות חשובה ועדכונים. למשל בתמונה הזו ייקח לכם כמה רגעים אפילו להבחין בטאבים שבתחתית המסך, למעשה הם נעלמים מהעין.
אורייטנציה
רוב הסמארטפונים תומכים בתצוגה אנכית וגם באופקית. עם זאת, קיימת תפיסה ברורה לפיה התצוגה ה"רגילה" שלהם היא אנכית, ותצוגה האופקית עוברים עבור מטלות מסוימות, במקרים יחסית נדירים. זה נובע גם מהצורה הפיזית של המכשירים, שהיא בדרך כלל מוארכת, וגם מהעובדה שכבר דיברנו עליה – הם נועדו יותר לצפייה ופחות לעריכה, כך שהשימוש במקלדת (וברוחב שהיא דורשת) הוא מועט יותר. לעומת זאת, הטאבלטים מנצלים את שתי התצוגות במידה שווה בערך, ויחס הגובה-רוחב שלהם הוא נמוך יותר (ולפעמים הם פשוט רוחביים, עם תצוגה אנכית בתפקיד המשני, כפי שקורה ברוב הטאבלטים מבוססי אנדראויד). אין להם "תצוגה רגילה", ושתי התצוגות הן בעלות זכויות שוות. אפשר להווכח בזה בקלות ע"י השוואת עמודי התוצאות בחיפוש התמונות עבור האייפון והאייפד – תראו שהאייפון כמעט תמיד מוצג כאנכי, ובאייפאד היחס הוא יותר קרוב לחצי-חצי. לכן חשוב לתמוך בשתי התצוגות, להתאים אותן למטלות שעבורן הן אופטימליות, ולשדר למשתמש מהי התצוגה המועדפת עבור כל מטלה.
מעברי מסך
מה שרשמנו למעלה לגבי Master-Detail תופס גם לגבי תצוגות אחרות. עכשיו, כשיש לנו מסך גדול יחסית, והוא מכיל אלמנטים מסוגים שונים, עדיף להימנע ממעברי מסך מרובים. כשאפשר להחליף רק חלק ממנו, עדיף לעשות זאת, ולא להעביר את כל האפליקציה למסך אחר. זה תורם ליציבות ויזואלית, מקל על ההתמצאות, ומייצר תחושה של של סדר ושל איזושהי מסגרת אחידה שבתוכה מתרחשת האינטראקציה שלנו עם האפליקציה.
מחוות (gestures)
מצד אחד, כדאי לנצל את עושר האינטראקציה שמאפשרת התמיכה במולטי-טאצ'. אפשר לתכנן מחוות שמתבצעות עם כמה אצבעות, או עם שתי הידיים, או אפילו מחוות של יותר מאדם אחד בו-זמנית (למשל אם מפתחים משחק כלשהו). אבל חשוב להזהר עם זה ולזכור שלמשתמש מאוד קשה לגלות את המחוות, ולנו מאוד קשה לסמן לו על משמעותן ואפילו על עצם קיומן. וגם כשהוא כבר מגלה אותן, הן עשויות לדרוש מיומנות גבוהה ולא כל המשתמשים יוכלו לבצע אותן. לכן ככל שהמחווה מורכבת יותר, כך היא צריכה לקבל פחות חשיבות. משתמש אמור להיות מסוגל לעבוד עם האפליקציה בצורה זורמת ומהנה מבלי להשתמש במחוות מורכבות. הן צריכות להיות על תקן "יכולות בונוס" המיועדות למשתמשים מתקדמים.
מציאותיות
אפל ממליצה להשקיע במציאותיות הממשק. כשאפשר, לתת לו עיצוב תלת-מימדי, להשתמש במרקמים מהעולם האמיתי, ללכת עד הסוף עם המטאפורה ולעצב את רשימת אנשי הקשר כספר כתובות, עם כריכה, עמודים וכל השאר.
ובכן, למעצבים מחברת iA היו את הספקות שלהם, אבל הם החליטו להסתמך על אפל ולקחת את ההמלצה ברצינות. אבל הם גילו שזה נוגד את כל האינסטינקטים העיצוביים שלהם, וככל שהם עובדים יותר, כך הם מתרחקים מהמראה התלת-מימדי והריאליסטי שאפל מקדמת. המסקנה הסופית הייתה ש"אפקטים מיוחדים" ומרקמי חומרים אמיתיים עובדים – אבל רק כשעושים בהם שימוש מועט ומושכל, אחרת מתקבלת מטאפורה מתוחה מעבר לכל פרופורציה, קיטשית ומצועצעת. אפשר לקרוא על ההתרשמויות שלהם כאן.
חבלי לידה
טוב, זה לא בדיוק עקרון עיצובי. למעשה, זה בדיוק ההיפך מזה, זה ההיעדר של עקרונות עיצוביים. תחום הטאבלטים נמצא בחיתוליו. מאפיינים ומעצבים המומים משלל האפשרויות שנגלות בפניהם ולא יודעים כיצד להתמודד עם כל העושר הזה. לכן כל אחד עושה את מה שהוא רוצה. עוד לא התגבשו סטנדרטים כלשהם או קווים מנחים מסודרים, מעבר למה שהגיע מהסמארטפון או מהדסקטופ – ואלה לא תמיד מתאימים. זה אומר שכל אפליקציה ממציאה את מודל התפעול שלה, ומשתמשים צריכים לחקור וללמוד אותו עם כל אפליקציה חדשה. לשם הדגמה, נילסן אומר שבמחקרים שהוא ערך, פעולת הנגיעה בתמונה מפיקה אחת מחמש התוצאות הבאות:
- שום דבר
- הגדלת התמונה
- קישור לדף פירוט על אותו פריט
- "הפיכת" התמונה כדי לחשוף תמונות נוספות במקומה
- הקפצת תפריט ניווט
ואילו כדי להמשיך לקרוא, אפליקציות שונות משתמשות באחד מהמנגנונים הבאים:
- גלילה למטה
- משיכת המסך שמאלה
- משיכת המסך למעלה
אין לנו הרבה מה לעשות בקשר לזה, וצריך לתת לזמן ולברירה הטבעית לעשות את שלהם. אבל אנחנו יכולים לעזור להם קצת, ולדאוג שלפחות האפליקציות שאנחנו מאפיינים יהיו קונסיסטנטיות זו עם זו, לבחור איזה מודל אחד נפוץ ומוצלח ולאמץ אותו, וכשאנחנו מאפיינים התנהגויות חדשניות לשים את ההגיון מעל המגניבות ולאפיין דברים שאחרים יוכלו לאמץ ושיעבדו גם בטווח הרחוק. אנחנו מקווים שהפוסט הזה יוכל לסייע לכם בזה.
מעמיק ומעשיר. מורגש שחקרת ולא רק אספת רשמים :)
רוצים עוד!
מעניין ביותר, תודה